היום שמחתי לשמוע מהמטופל שלי — שחי עם מחלת הפרקינסון — על שבת שהיתה לו.
בתקופת הקורונה הוא ספג ירידה משמעותית: פחות תנועה, פחות יציאות, הגוף שכח כמה דברים שידע. כשנפגשנו לראשונה — בסביבות אפריל — דיברנו על דברים בסיסיים. היכולת ללכת. לקום מהמיטה. להסתובב בה. זה היה הבסיס.
בשבת האחרונה הוא ישב עם הנכדה בחוף הים. על כסא נמוך. שיחקו יחד. ואחרי זה עשה הליכה של 2 ק"מ על הטיילת.
מי היה מאמין.
שאלה שלא ציפיתי אליה
בסוף הטיפול הוא שאל אותי: "תגיד, אתה מגיע עם שיעור מוכן מראש?"
שאלה טובה. והתשובה היא — לא.
זו השאלה שאני שואל בכל טיפול מחדש. ומתוכה אני גוזר את הטיפול. לא מתוך פרוטוקול, לא מתוך מה שעבד בטיפול הקודם.
כמובן שיש יכולות בסיס שכמעט תמיד אעבוד עליהן — שיווי משקל, הליכה, כוח, מניעת נפילות. אבל מעליהן אני מנסה לשלב ולדייק את המטרות הדחופות למטופל הספציפי הזה, ביום הספציפי הזה.
היום למשל — לאחר ששמעתי על הישיבה בחוף — תרגלנו לרדת לישיבה על החול ולקום ממנה. כי זו מטרה שיש לה משמעות עבורו. זו מטרה שהוא ישמח להשתמש בה בשבתות הבאות.
"בתקווה שבשבועות הקרובים יהיה יישום."
מה מחלת הפרקינסון עושה לגוף
פרקינסון היא מחלה נוירולוגית מתקדמת שפוגעת בשליטה על התנועה. אחד האתגרים הגדולים הוא שבתקופות של מיעוט תנועה — כמו בסגרי הקורונה — הגוף מאבד יכולות שקשה לשחזר.
אבל הוא לא מאבד אותן לתמיד. עם פיזיותרפיה מותאמת ועקבית, גם לאחר ירידה משמעותית, אפשר לחזור — לא תמיד לאותה נקודה, אבל לנקודה שמאפשרת חיים טובים יותר.
מה לקחנו מהסיפור הזה
שיקום טוב אינו פרוטוקול אחיד. הוא שיחה מחדש בכל פגישה: מה קשה לך עכשיו? מה היית רוצה לעשות ואתה לא יכול? משם הכל מתחיל. וכשהמטרה היא לשבת עם הנכדה בחול — זו מטרה ששווה לעבוד עליה.
