מהו דלריום?
דלריום היא תופעה בה אנו צופים בשינוי קוגניטיבי אקוטי (מיידי ומפתיע) ביחס להתנהגותו הרגילה של אדם. לרוב אנו נוטים לראות מצבים כאלה אצל אנשים מבוגרים אשר מאושפזים בבתי חולים או מוסדות שיקומיים, אך לא רק. הסיבות לדלריום הינן רבות ומגוונות — ועל כן מתבקשת בדיקה יסודית לבירור העניין. לרוב מדובר על מצב זמני אשר ניתן לשינוי.
📊 למעשה מדובר ב-20–30% מכלל המאושפזים, כאשר בחולים אורטופדים לאחר ניתוחים השכיחות עולה לכ-50%.
שני סוגי הדלריום
השינויים בהתנהגות המטופל יכולים להתבטא בשתי צורות:
- היפראקטיבית — עצבנות, חוסר נינוחות וריכוז ירוד.
- היפואקטיבית — אדישות, ישנוניות, התנהגות מאוד סגורה ושקטה.
איך נמנעים מהתופעה?
אחד הדברים החשובים ביותר כדי להצליח ולהוציא אדם ממצב של דלריום הוא הזיהוי המוקדם. יתרה על כך, היום אנו יודעים כי ישנן דרכים לנסות ולמנוע מראש תופעת דלריום על ידי הגברת המודעות לבעיה.
קיימים שני מבחנים שהצוות הרפואי יכול לבצע כדי להעריך מצב של דלריום: מבחן CAM ומבחן 4AT. האחרון מערב הערכת מצב על ידי הרופא/איש הצוות בהתרשמות ועם מספר מבחנים קוגניטיביים קצרים למטופל.
דרכי הטיפול בדלריום
הדרכים לטפל בדלריום הן מגוונות ודורשות התערבות של כל הצוות הרפואי. בין היתר, תרופות מסוגים שונים ידועות כמגבירות סיכון לתופעה זו — בעיקר תרופות בעלות מאפיינים אנטי-כולינרגיים. כמובן שדרושה תשומת לב והתערבות רופא במקרה שמתגלה מצב של דלריום שעלול לנבוע משימוש בתרופות.
אנו יודעים שמספר גורמים עשויים להפחית משמעותית את הייתכנות להופעת הדלריום:
- גמילה מהירה מקטטר (עד יומיים).
- הימנעות מעצירות על ידי שימוש נכון במשלשלים (בשעות קבועות).
- שמירה על משטר שתייה מסודר.
- הימנעות ממשק נוזלים לא תקין.
תפקיד המשפחה — החשוב ביותר
אך החשוב ביותר, וכאן אתם הקוראים נכנסים לתמונה, היא תשומת הלב שלנו — הקרובים למטופל (בנים/בנות, נכדים/נכדות) — למצבו.
ידוע שפנים מוכרות לצד המטופל, כמו גם יצירת סביבה מוכרת וביתית ככל האפשר, יכולה לצמצם מאוד את התפרצות הדלריום ולהפחיתה באחוזים ניכרים.
איך לעזור לאדם שלוקה בתופעה?
אם יקירכם מאושפז במוסד טיפולי, אתם יכולים לעזור לו להתגבר על התופעה. מומלץ:
- להביא למטופל בגדים שמכיר, תמונות מהבית, שעון גדול ולוח שנה.
- להסביר לו כל הזמן איפה הוא נמצא, למה ומה אמור לקרות בהמשך.
- לשמור על נוכחות מוכרת ורגועה לצידו.
וכמובן הדבר החשוב ביותר מכולם — ניידות ופעילות פיזית! ככל שהמטופל (בתנאי שאין התוויות נגד) ירד ממיטתו ויתחיל להתנועע ברחבי המוסד בהקדם — כך יפחת הסיכון בצורה משמעותית לפתח תופעה זו.
