על היענות לטיפול ותרגול משמעותי

אחת הבעיות בטיפולי הפיזיותרפיה, היא היכולת שלנו להפוך את התרגול למעניין. מודה, גם אני חלק מהבעיה הרבה פעמים כי זה לא כזה פשוט תמיד, במיוחד כאשר מטפלים באנשים שהם מאד מוגבלים ביכולתם הפיזית.

אני חושב שכל אחד מאיתנו, מטפל או לא, מבין ויודע שכאשר המשימה שעומדת מולו היא מהנה או לחילופין בעלת משמעות וערך בשבילנו, נעשה אותה יותר טוב. אגב המדע לגמרי מאחורינו בעניין הזה 🙂

אז נפשט ע״י דוגמא מהיום יום של המטופלים שלי:

מטופל מבוגר, בן 90, עם תסמיני פרקינסוניזם בעיות לב וריאות וכו׳. כמובן שכל אלו גרמו עם השנים לירידה משמעותית תפקודית. אנחנו כבר כשנתיים יחד. שנתיים שבהם אני כמטפל עובר הרבה גלגולים ולומד המון כי ככה צריך להיות.
תמיד היה קשה לשכנע את המטופל לתרגל לבד. לא משנה כמה הסברים ותחנונים היו בדרך. והאמת, יכול להבין אותו… ״תשכב ותרים את הרגל, תקום ותשב, תרים את הישבן בשכיבה, תרים ידיים למעלה ותוריד״, דיי משמעם וחסר חשיבות.
לאחרונה שינינו כיוון. למזלי עף כדור ממגרש משחקים סמוך ישר לתוך הגינה ;). מאז הכדור הפך לחבר הכי טוב שלנו. מקפיצים, מתמסרים עם הידיים והרגליים. התחלנו גם לתרגל תליית כביסה וגם אמרנו שבמקום ללכת בבית הלוך חזור סתם אז כדאי שפשוט ילך ברגל לספר שקרוב אליו.
מצאנו דברים בעלי ערך ומשמעות.

לשמחתי, נכון לעכשיו זה עובד נפלא ומיד ראינו שינוי יפה בתבנית ההליכה ובכח תוך שלושה שבועות. רחוק מלהיות מספיק ועדיין…

נחמד לו לאדם הלבבי הזה, ניצול שואה שאיבד את משפחתו, לשחק עם כדור עכשיו. מה שלא היה כשהיה ילד.
ועדיין, יש מקום גם לתרגילים המשעממים וחסרי ההנאה לפעמים. אבל הם בהחלט חייבים לבוא לצד אלה שתיארנו בפוסט זה.

אז יענקל׳ה שחר, תכין את המזומנים, אני מגדל כוכב