המטופל
גבר בן 97 | דמנציה עמוקה — אך לא מנותק לחלוטין | שבר ירך לפני שנה ויותר | מטופל בבית עם מטפלות סיעודיות
גם בתוך הדמנציה — יש אדם
הוא בן 97. עמוק בתוך הדמנציה, אבל בדרכו שלו — צלול לא פעם. מבין לא פעם בדיוק מה קורה סביבו. שבר את הירך לפני שנה פלוס, עבר את הניתוח, התאושש, חזר ללכת עם הליכון.
ואז הגיע גל של אבדות.
קרסוסלה של אבדות
🐶
הכלב מת
הכלב שלו נפטר. החבר הכי קרוב, הנוכחות היחידה שהייתה קבועה לצידו.
🦠
קורונה — בידוד מהמשפחה
הגיעה הקורונה. הביקורים נפסקו. הפנים המוכרות נעלמו. האיזון האחרון שנותר — קרס.
🚶
הפסיק ללכת. הפסיק לעמוד.
הספסטיות התגברה בטירוף. הוא הפסיק להתניע. המטפלות לא ידעו אם אפשר ואם כדאי להמשיך.
"הספסטיות התגברה בטירוף. כשרואים אדם בן 97 עם דמנציה שהפסיק ללכת — קל מאוד לוותר. קל להגיד: 'הוא כבר לא יחזור לזה.'"
ההחלטה: לא מוותרים
אנחנו לא ויתרנו. התעקשתי עם המטפלות שיעמידו אותו. יוליכו אותו. כמה שזה נראה רע.
לא מתוך שגרה עיוורת — אלא מתוך הבנה. כי כשאדם מפסיק לעמוד, הגוף לא "נח". הגוף קורס. ולפעמים — בשקט, בלי שאיש שם לב.
למה עמידה היא לא "אקסטרה" — היא הכרחית
בגיל מבוגר, בדמנציה, בסיעוד — עמידה והליכה הן לא פיזיותרפיה. הן רפואה מניעתית.
פצעי לחץ
עמידה מפיגה לחץ ממוקד ומונעת פצעים שיכולים להיות קטלניים
זיהומי שתן
תנוחת שכיבה ממושכת מעלה סיכון לזיהומי דרכי שתן חוזרים
דלקת ריאות
שכיבה ממושכת פוגעת בניקוז הריאות ומעלה סיכון לדלקת ריאות
עצמות ושרירים
חוסר עמידה מאיץ אובדן מסת עצם ושרירים — ועלייה בסיכון לשברים
והוא הלך שוב
בבוקר אחד — הגיעה תמונה.
הוא הולך שוב עם ההליכון.
הוא הולך שוב. לא מוותרים.
לא לוותר אף פעם! 💪💪💪
מה לקחנו מהמקרה הזה
- דמנציה עמוקה היא לא סיבה לוותר. אפשר להמשיך להתניע, להעמיד, ללכת — גם כשנראה שאין טעם.
- עמידה והליכה מונעות סיבוכים חמורים: פצעי לחץ, זיהומי שתן, דלקות ריאות — אלה לא "סיבוכים קטנים".
- ספסטיות מוגברת היא לא גזרת גורל. תנועה יכולה להפחית אותה לאורך זמן.
- המטפלות הן חלק מהצוות. ההנחיות שנותנים להן — קובעות את איכות החיים של המטופל בין הביקורים.
- לפעמים תמונה אחת שווה יותר מכל דו"ח. הוא הלך שוב — וזה הכל.