פרופיל המטופלת — אנונימי
גברת בשנות השבעים לחייה · חולת אלצהיימר · מלווה בביקורי בית על ידי הצוות שלנו · מספר חודשי טיפול
נקודת ההתחלה
הפיזיותרפיסטית שלנו, אוריה, ליוותה את המטופלת מזה מספר חודשים. מה שהתחיל כמשימה שרבים היו מוותרים עליה מראש — השבת יכולות תניידות שהרופאים ניבאו שלא ישובו — הפך להצלחה שקטה ומוחשית. המטופלת עשתה צעדים שלא ציפו ממנה. הזלזול במבוגרים, ובחולי אלצהיימר בפרט, הוא תופעה שאנחנו מכירים ונלחמים בה בכל פגישה.
העילפונות — ונורה אדומה
בזמן האחרון, בצמוד למחלת קורונה שעברה המטופלת — אם קשור ואם לאו — החלו מופעי עילפון בזמן התרגולים. אוריה, שהכירה את המטופלת לעומק ומנטרת כל שינוי, ידעה שמשהו לא תקין. נדלקה לה נורה אדומה לגבי ייתכנות של כשל לבבי כלשהו.
גריאטר שהוזמן לבית המטופלת בדק ושלל מכל וכל. יותר מכך — הוא אפילו המליץ להפסיק את הטיפולים כי, לדעתו, אין בהם צורך.
"אל תוותרו גם אם סמכות מקצועית אחרת שללה אתכם — ואפילו ביזתה אתכם. תחושת הבטן המקצועית קיימת מסיבה."
לא מוותרים — סיעור מוחות בצוות
אוריה החליטה, כמו שעשינו במקרים לא מעטים אחרים, לא לשחרר. היא הגיעה לצוות עם כל הסימפטומים, עם השאלות, ועם האומץ לא לקבל את "אין מה לעשות" כתשובה.
ישבנו יחד, בחנו את הסימפטומים, שקלנו את האפשרויות. המסקנה המשותפת: כדאי לשמוע דעת קרדיולוג בכיר. פנינו, שמענו — והתשובה הגיעה.
הקרדיולוג דיבר
"סביר שזה אירוע של הפרעת קצב. הייתי עושה אקג, בדיקת הולטר 24 שעות ובדיקות כימיה (תפקוד כלייתי, אלקטרוליטים בדם), ואחר כך בדיקת קרדיולוג עדיף עם אקו לב. והפיזיותרפיסטית מאוד הרשימה אותי. כל הכבוד על האמפתיה והרצון לסייע!"
אז אולי פתחנו פתח למשפחה לשמוע דעה אחרת — ולנסות לעזור למטופלת לשפר ולשמר את איכות חייה, במקום לוותר עליה ולראות אותה נמקה בביתה.
השיעורים מהסיפור הזה
- תחושת הבטן המקצועית של הפיזיותרפיסט/ית היא כלי אבחוני לגיטימי — אל תתבישו בה
- מטופלים קשישים, ובחולי אלצהיימר בפרט, זקוקים למישהו שילחם עבורם כשהם לא יכולים לעשות זאת בעצמם
- דעה מקצועית אחת — אפילו של גריאטר — אינה סוף הדרך
- עבודת צוות וסיעור מוחות שווים לפעמים יותר מכל ספר לימוד